הספר "דאָס יידישע יאָר" עוסק בחגי ישראל, ולכן הורדנו לעצמנו עותק מהמרכז לספרי יידיש, המיזם הנהדר והנאדר שאהרן לנסקי הקים. את הספר חיבר ליפּא פרידמאן, מחנך בולט מחסידות סאטמאר, והוא ראה אור בברוקלין בשנת תשכ"א (1960/1).
אחרי שכבר נעזרנו בספר כמה פעמים הבחנו פתאום בכותרת המשנה – ספר לימוד לבתי ספר דתיים לבנות. הסתקרנו, התחלנו לקרוא את המבוא, ומצאנו שליפּא בהחלט מסביר את עצמו: אחרי השואה הוקמו באמריקה הרבה מוסדות לימוד דתיים לבנים, ואף על פי שהקמתם נתקלה בקשיים חומריים, מבחינה רוחנית היא התקדמה בקלות שכן המוסדות העתיקו מאירופה את התכנים ודרך הלימוד ("אותו חומש'לה ואותה גמרא הועברו למוסדות התורה החדשים").
חינוך הבנות, לעומת זאת, נראה אחרת. באירופה הן למדו תכופות מהסביבה, ולא במוסדות לימוד, ולכן גם חסרו עבורן חומרי לימוד. היות שבאמריקה חובה לשלוח את הבנות למוסדות לימוד, נוצר צורך להכין עבורן חומרי לימוד. כך נולד "דאס יידישע יאר".
הספר נועד ללמד את הבנות יידישקייט ויידיש; להכיר להן דינים ומנהגים יהודיים; לסייע להן להתוודע לאור ולקדושה שביונטויבים; ולטעת בהן אהבה ומסירות לאורח החיים היהודי שהן מנהלות בבית.
יידיש ויידישקייט, מנהגים יהודיים, יונטויבים... בסך הכול יצאנו לפרויקט די דומה, לא?
מתוך פסיפס בית הכנסת בבית אלפא. המקור
