הכתיבה על יום הכיפורים מתלכדת לנו דווקא עם פסח, ובמקביל לכך עם הפסחא. בפסחא הנוצרים חוגגים את תחיית ישו, האירוע שקדם לעלייתו השמיימה. מאחר שהיהודים כופרים בסיפור התחייה והעלייה, הם טבעו את הביטוי "נישט געשטויגן, נישט געפלויגן" – כלומר לא קם (לתחייה) ולא עלה (השמיימה) – וביטוי זה משמש אותם כדי לומר "לא היה ולא נברא".
אלא שהיבט עקרוני בסיפור דווקא היה ונברא, וזו התפיסה שיצור חי אחד יכול לכפר על חטאי החברה כולה. ביהדות מדובר בשעיר לעזאזל, אותו תיש נעבעך שהכהן הגדול נותן על ראשו את חטאי העם ולאחר מכן משליכים מצוּק למדבר. בנצרות מדובר בישו, אדם שהקרבתו מכפרת על החטא הקדמון עבור כלל האנושות. בקיצֶר, אחד בשביל כולם.
זוהי תפיסה מפחידה. ראשית היא משמרת ואולי אף מעודדת חטאים מפני שהיא אינה גובה עבורם מחיר אישי, כלומר אינה יוצרת הרתעה מחטא, ומפני שהיא אינה מרחיקה את החוטאים מהחברה. שנית, חף מפשע סופג את המחיר עבור הכלל, והוא נושא בעלות בשעה שאחרים מפיקים את התועלת.
הביקורת השנייה מטווחת עמוד תווך בנצרות, וייתכן שמסיבה זו היא קיבלה תנופת פיתוח דווקא אצל הוגה שהכיר היטב את סיפור ישו ואף שקל להפוך לכומר – ג'ון רולס. אולם רולס, אולי במעין התקה פרוידיאנית, מכוון את ביקורתו כלפי עמדה חילונית, התועלתנות – כלומר כלפי תורת המוסר שדורשת מאיתנו למקסם תמיד את התועלת הכללית, ולכן דורשת למשל לקצור איברים ממעט אנשים כדי להציל הרבה אחרים. רולס כותב שהתועלתנות מתאימה לאדם היחיד כי ליחיד בהחלט כדאי לפעמים לשלם מחיר עבור תוצאה רצויה, למשל לוותר על עוגות כדי לשטח את הכרס, מפני שהתועלת מפצה על המחיר: אחרי הכול הסובל גם נהנה. אולם כפי שמדגים קציר האיברים, כשמעבירים את התועלתנות מהאדם היחיד לחברת אנשים נוצרים תכופות מצבים שבהם אנשים משלמים מחיר בשעה שאנשים אחרים מפיקים את התועלת; כלומר הסובלים אינם נהנים כי הסבל וההנאה אינם עוברים את המחיצות הקיימות בין אנשים (זרים). בקיצֶר, התועלתנות אינה מתייחסת ברצינות לעובדה שבני האדם נפרדים זה מזה.
אולי אין זה מקרה שמשפחתנו הפכה לטבעונית דווקא בפסח, שדווקא אז החלטנו להתרחק מקורבן חי על כל צורותיו ומופעיו.
הכהן הגדול מטיל גורלות. המקור
