ברשימה הקודמת שכחנו לציין שני פרטים. הראשון נוגע לספרות הילדים הפסיכו-דידקטית, אותו גוף יצירה שנועד לעזור למשפחות צעירות להתמודד (עם גמילה מחיתולים, אח חדש, העובדה שלחלק מהילדים יש שני אבות, וכולי וכולי). כתבנו שהפסיכו-דידקטית מעוררת בנו איזשהו מיאוס, אבל בלי להסביר. אז הנה הסבר קצר: התעייפנו ממנה בעיקר מפני שהיא בדרך כלל נוּגה (ולפעמים אפילו מפחידה) – כלומר היא אינה מלבבת, אם להשתמש במונח החביב על חברתנו החכמה י'. חוץ מזה היא נוטה לעודד אינדיווידואליזם ולהרחיק מהתרבות המשותפת. כמובן, ספרות החגים – האצטבה ש"יונטובים" יונח עליה – פונה בדיוק לכיוון ההפוך, היא חוגגת את התרבות המשותפת.
הפרט השני ששכחנו לציין נוגע לדמות שחגה סביב היונטויבים, הברווזה קאטשקע. בניגוד לאחותה הבכורה עקשנטע, קאטשקע לא הייתה מתקבלת לקורס טיס – היא אינה מהיעילות-פעילות ואינה מובילה עלילה כמו גיבורה קלסית, אלא רק מלווה את הטקסט. זו כנראה הסיבה לכך שהיא נשכחה ברשימה הקודמת והתגלגלה לרשימה תחת הכותרת "עיקר שכחתי". מה הברווזה בכל זאת עושה? מהדסת במטבח, מסירה מכסים מסירים, טועמת פיצקעלע מהתבשילים לחג, ונותנת עצות.
ועיקר שכחתי: את הצירוף הזה מוצאים במכתבים שהגיבור השלום-עליכמי מנחם-מנדל משגר לאשתו שיינה-שיינדל, וגם ב"מכתבו של מנחם-מנדל", שיר שנתן אלתרמן כתב בעקבות חורבן יהדות אירופה.
