בין כריכות "המפוזר מכפר אז"ר" עוד נוסע ונשאר בזו העיר העיבוד המלבב שלאה גולדברג יצרה לְסיפור מאת הסופר היהודי-רוסי סמואיל מרשק (כאן אפשר למצוא השוואה מעניינת בין שתי היצירות).
המפוזר משמח: הוא קצבי, מחורז ומצחיק. החרוזים והמשקל מזמינים את המאזינים הקטנים להשתתף ב"ביצוע" היצירה, ונוסף להם מזמינה את השתתפותם גם החזרה על השורות "הנה כך הוא המפוזר/ המפוזר מכפר אז"ר". השתדלנו להעמיס על האתון עקשנטע את כל הטוב הזה – צחוק, חריזה, משקל וחזרה על ביטוי – כי בשבילנו אין דבר משמח יותר מאשר לשמח.
"המפוזר" משמח אף על פי שגיבור הסיפור מתקשה לתפקד ונותר מנותק ובודד. כלומר יוצריו אוהבים אותו ונהנים ממנו במקום "לטפל" בו – במקום להעניק לו חמלה, אמפתיה, הכלה וכל אותן מילים עדכניות ומוֹעכות לב. זהו כנראה המקום להודות שספרות ילדים פסיכו-דידקטית נוּגה מדכאת אותנו ולפעמים אפילו מפחידה.
אבל בניגוד לטקסט, האיורים שלאה גולדברג הוסיפה למפוזר אינם משמחים כל כך. כשסבא וסבתא נתנו לנו את "המפוזר" במתנה, ביקשנו להחזיר אותו לחנות בגלל האיורים, וגם כיום הם חסרי חן בעינינו. (האם האיורים נועדו להבליט את ההיבטים המעציבים בסיפור – הבדידות והניתוק? קשה להאמין, אבל ייתכן.) טוב שנטלי וקסמן-שנקר איירה מחדש את הספר באיורים משמחים.
תצלום הכריכה לקוח מאתר המו"ל – עם עובד
Comments